רדיו קול יזרעאל 106FM - תחנת הרדיו של מכללת עמק יזרעאל

ההספד שכתב דוד אבידן

חמישי, 16 יוני 2016 13:22 | מאת ענת שרון-בלייס |

והשיר היפה שהולחן בעקבותיו - איתמר זהר מתוך הבלוג חדר ניתוח, "הארץ"

https://www.youtube.com/watch?v=DjTU2lCa12Y

דוד אבידן בסרטו "שדר מן העתיד"

"אדם זקן – מה יש לו בחייו?" שאל דוד אבידן בשירו, שאחרי שהולחן והושר בפי דני ליטני נהפך כנראה לידוע ביותר שלו.

זה כמובן לא היה השיר היחיד של אבידן שהתייחס לרגעים האחרונים של חיי האדם, כשהמוות והבדידות מתדפקים על גופו ועוד לפני שהדלת נפתחת כבר משתלטים עליו. בזמן הזה עושה האדם חשבון נפש. זה מתבקש, אבל גם מאוחר מדי. ספק אם מישהו חוץ ממנו יקרא את הרשימה הזאת, בראש ועל הנייר. וגם אם כן, למלים לא תהיה כבר משמעות. הן יהיו יפות בה במידה שיהיו צבועות. ככה זה אצל בני אדם.

אחד השירים האלה שכתב אבידן הוא "טיוטה להספד" שנכלל בספרו "שירי לחץ" שיצא לאור בראשית שנות ה-60. אף על פי שעוד לא היה בן 30, המוות כבר נכח בין דפיו ומלותיו. ב-1989, שש שנים לפני מותו בטרם עת והוא בן 61, הקליטה נורית גלרון את השיר הזה. ארקדי דוכין הלחין אותו. באלבום הוא נקרא "מישהיה", שתי המלים שאבידן חיבר יחד בתחילת השיר. השם המקורי, "טיוטה להספד", נכנס לסוגריים, אולי כדי לא להבהיל את המאזינים, להרוס להם את שמחת החיים.

זה שיר חזק ודוכין היטיב להבהיר זאת גם מבחינה מוזיקלית. הצלילים מלווים את האדם שבמרכז השיר, קרובים, אבל לא יותר מדי, עד שהם – והוא - נמוגים. גלרון, ששרה עוד שני שירים של אבידן ("אני אוהבת את השקט", ללחן של אילן וירצברג באלבומה "בתוך הסערות" מ-1992 ו"תקרית", ללחן של דוכין באלבומה "המקום ההוא" מ-1996) שומרת גם היא על מרחק, מתוך כבוד והערכה.

האדם שהיא שרה עליו נטול זהות ושם. הוא מישהו שהיה פעם משהו, ואולי לא. כך או כך הוא כבר חלק מן העבר. גם אם אבידן אינו מתכוון לעצמו ברור כי זה גם – ואולי רק – שיר עליו. הטיוטה הזאת תיזרק לפח, כדרכן של טיוטות, תיהפך להיסטוריה, כדרכם של אנשים.

"נזכור ונשכח אותו בהדרגה", כותב אבידן, מודע לאירוניה של החיים ולכן כורך יחד את הזיכרון ואת השכחה. כי הם אינם יכולים לעמוד בנפרד, כל אחד לעצמו, והמתח ביניהם הוא המאבק המתמיד של החיים ושל המוות. את מי לשכוח ואת מי לזכור? את מי לזכור ואת מי לשכוח? על כך מחליט כל אדם וגם כל חברה. הם בוחרים למי להעניק חשיבות ואת מי לדחוק הצדה. הם מכתיבים אם מישהו יהיה somebody או nobody.

אבידן לא משחק רק עם הזיכרון והשכחה, אלא גם העבר והעתיד. לגופה, עוד לפני שהתקררה, יש אפשרות לחזור, לפחות בשיר. לתבוע את עלבונה ואת עלבונו של האיש שנשא אותה. "הוא יתפכח, הוא יירגע. הוא יתקומם, לא יהיה גווייה".

במשך השנים, גם כשאבידן היה בחיים וגם אחרי מותו, הלחינו רבים את שיריו. אמנם נדמה כי יש משוררים ישראלים מולחנים יותר ממנו - לאה גולדברג, רחל, יהודה עמיחי, נתן זך ונתן אלתרמן – ובוודאי רבי תהודה יותר ממנו, בין השאר משום שדמותם הציבורית לא נחשבת לשנויה במחלוקת כמו זו שלו, אבל למרבה השמחה, הוא עדיין מושך אליו סקרנים שמבקשים להתמודד עם יצירותיו.

הפיתוי גדול, כי ברבים משיריו יש חריזה קורצת וייחודית – רכה ובו בזמן נוקבת, מדויקת ועם זאת מבולבלת. הוא הפליא לתאר לא רק רגשות אישיים, אלא גם יחסים זוגיים שכשלו והכאיבו, כי לא היה להם כל סיכוי מלכתחילה, וכמה טוב שיש זמרים ומוזיקאים שאספו את שיריו אל חיקם.

!מופע מקומי שולח אתכם להופעה

מנגנים עולם Lost Highways

Get Away - Red Hot Chilli peppers

ההספד שכתב דוד אבידן

מופע מקומי עם אדיר לוי

מופע מקומי עם אורי מור