לרוב אני מתחיל עם אירוע היסטורי שקרה השבוע, אולם הפעם זה יהיה הפוך. "לא
כל דור זוכה בהזדמנות להפוך את דף העבר ולכתוב פרק חדש בהיסטוריה" אמר
השבוע הנשיא אובמה והתייחס לתושבי דרום סודאן שבשבוע זה לוקחים את גורלם
בידם ומחליטים במשאל עם על עתיד חבל הארץ: האם לאחדות עם סודאן (ליתר
דיוק, עם הממשל בצפון) או להיפרדות ועצמאות. קצת רקע: קרוב לחמישים שנה,
משנת 1955, התנהלו עימותים מזדמנים בין הצפון שמאוכלס בערבים מוסלמים לבין
הדרום שמורכב מאפריקנים נוצרים ועובדי אלילים. עד שנת 2005, אז נחתם הסכם
בין הנִצים ובו הוחלט שהדרום יקבל מידה של אוטונומיה וייקבע מועד שבו יוחלט על
מעמדו: האם לאחדות או לעצמאות.

אתם ודאי שואלים מה כל-כך מרתק בעימות אזוטרי, ועוד באפריקה. ראשית, בפן
הרגשי אני מודה שתמיד מסקרן לראות כיצד קבוצה אתנית מסוימת מחליטה על זהות
והגדרה עצמית ונאבקת כדי לזכות בחיי חורין בדמות מדינה עצמאית. אבל אם נעזוב
את הרומנטיקה בצד, יש בסיפור הזה מציאות אכזרית שגבתה חיים רבים לאורך
השנים, מאבקי שליטה על מקורות מים ומאגרי נפט ושליט (עומר אל-באשיר) שהוצא
נגדו צו מעצר בין-לאומי בגין אחריות לרצח עם (בדארפור). ממש טלנובלה. וכמו כל
אירוע בעולם, תמיד תימצא זווית ישראלית ולכן יהיה מעניין לבדוק האם המדינה
החדשה תכונן יחסים איתנו, בניגוד לצפון (אמרו שלא תהיה בעיה), ולתהות אולי זו
מזימה שאנחנו בין מבצעיה (טוענים שישראל שיתפה פעולה עם דרום סודאן) וכיצד
כל זה ישפיע על זרם המסתננים היוצאים מסודאן לכל עבר, גם לישראל.

בורנו מרס (25), אשר נולד בשם: פיטר ג'ין הרננדס, בהונולולו שבהוואי, הוא לא אחר
מאשר מפיק מוזיקלי מוכשר אשר הספיק לרשום כמה להיטים תחת שמו כמו: Right
Round המחודש בהשתתפות הזמרת קאשה (טיק-טוק), שיר הנושא למונדיאל 2010
Waving Flag של קיי-נאן, כתב שירים לאדם לוין (מרון 5), ברנדי ועוד..

באוקטובר האחרון השיק מרס את אלבום הבכורה שלו: Doo-Wops & Hooligans
ומתוכו את הלהיט החדש: Grenade.

מרס, שמבחינתני מעבר לכך שהוא ללא ספק פריצת השנה הוא גם מראה סימנים
של יורש מלך הפופ שהלך לעולמו לפני כשנתיים, מייקל ג'קסון. אם זה בטונים
הגבוהים שאליו מגיע מתוך הנשמה או אפילו בחינניות שלו. בראיונות מרס אף מציין
שהשפעות המוזיקליות שלו הן הקלאסיקות: מייקל ג'קסון ואלביס פרסלי אז כך שיש

אחרי לילה של רעש

"אחרי לילה של רעש", איזה מן שם זה למופע?! לא פענחתי את צירוף המילים ולא
ידעתי למה לצפות. לרגע אחד חשבתי שאולי תהיה זו הופעה שקטה ואינטימית, כי
אחרי לילה של רעש הגוף זקוק למנוחה, אך בדמיוני לא הצלחתי לראות את טסה הופך
את "בסוף מתרגלים להכל" למלודיה עגמומית, כשהוא מוותר על הקסם העיראקי
שמטלטל בסערה את המילה אוריינטליזם ומשבץ את חלקיה כצורף הממקם את אבני
החן. למרות שניסיתי להקדים, מכיוון שהבנתי כי כל הכרטיסים נמכרו, התור למועדון
הפריקית היה עמוס במיוחד. הקהל נראה הטרוגני וצבעוני הן מבחינת גילאים והן
מבחינת הטיפוסים ומילא את המועדון כך שלא נותרו מקומות ישיבה פנויים.

אחרי כשעתיים מורטות עצבים של המתנה, ואחרי שהסבירו לי שזו מדיניות המקום, כי
אחרת, "מתי אנשים יאכלו?!" עומעמו אורות הבמה. הקהל הריע בהתרגשות, נדמה
שרוב היושבים כבר חיכו שההופעה תחל. הנגנים צעדו בזריזות אל הבמה, תפסו את
מקומם, וזה התחיל.

"בשבילי הם יותר גדולים מהביטלס" – זה משפט שמשתמשים בו הרבה כדי לציין
איזשהו "קראש" פרטי על להקת שוליים. זה כנראה המשפט שהכי מאפיין את מה
שאני חושב על הפול. אני לרגע לא מזלזל ברביעייה מליברפול; אבל בשבילי הפול
הם הכי גדולים בעולם, ובשבילי הם מה שהביטלס בשבילכם. למרות שאני רגיל
לכתוב על אלבומים והופעות, הפעם לא מצאתי מילים או ביטויים שיבהירו עד כמה
אני מתרגש מההגעה שלהם להופעה אחת בישראל, ב-20 בינואר - יום אחרי היום
הולדת שלי. נדמה שהמיזנטרופ הגדול ביותר של המאה ה-20 החליט להראות
אהבה דווקא לי.

זה קצת מפחיד להתרגש, במיוחד אחרי הביטול של הטינדרסטיקס. אומרים
שהפייסבוק של הפול מפוצץ בהודעות מארגוני זכויות אדם שמפצירים בהם לא
להופיע. אני אמנם מדבר כל הזמן על עוולות הכיבוש, אבל עכשיו, מתוך שטף
האגואיזם המפוכח ביותר שאי פעם היה לי, אני רוצה שמארק אי. סמית' ישתה
הרבה וישים זין על כולם. זאת לא בקשה מוגזמת – זה מה שהוא עושה כבר
חמישה עשורים.