הג'ונגל של הג'ירפות הכי מתורבתות והפסיכודאליות שיש באיזור חובק השנה אלבום שלישי "אין כניסה לפילים" (כן ירבו). האלבום אשר נכתב בהשראת מסע ההופעות למטיילים ישראלים בהודו, מתאר את את כל אותם הרגעים שכולנו עוברים לידם, חולפים כלא היו.
הג'ירפות, יחד עם הסולן, גלעד כהנא הלא הוא-הוא הג'ירפה מהזן המטיף, בעצם מעצימים את הרגעים האלו וממלאים אותם באור מהדימיון. ברגע שכהנא פותח את הפה, אתה מעין נשאב אל העולם שלו, אפילו אם זה רק לשלוש דקות ועשרים שניות.

מהאלבום החדש כבר יצאו הסינגלים , "אין כניסה לפילים" ו- "לא יודע למה זה קורה לי" המלווים באותם הצלילים הייחודים למזרח הרחוק, להודו ולג'ירפות בפרט. קשה להגיד

כילד להורים שעלו מברית המועצות לשעבר אני זוכר הרבה בונבוניירות. לא ברור הקשר הזה בין רוסים לבונבוניירות. כמעט כל אורח, ממוצא רוסי, שבא לבקר בבית – מביא בונבוניירה. שנאתי את זה. כמעט תמיד זה חרא של שוקולד בעטיפה של מיליון דולר. בונבוניירות הן תרמית השוקולד הגדולה. בדיוק כמו שרביעיית כלי מיתר היא התרמית הגדולה ביותר ברוקנ'רול. אבל, כמו תמיד, יש יוצאים מין הכלל.

"הטינדרסטיקס" היו אמורים להיות להקה שאני שונא. הם יומרניים, תוקעים רביעיות מיתרים בכל סליל הקלטה והכי גרוע – הם כל הזמן עצובים.

באופן אישי, אני בז לרומנטיזציה שעושים לדיכאון. לפי אותו אידיאל, שמשרת בני נוער שמשוועים לקצת תשומת לב, הוא – הדיכאון – מגיע בחורף, תמיד עם תמריץ לכתיבה. נדמה לנו כי היצירות הגדולות תמיד נכתבו בחורף גשום, בלילה, עם בקבוק וויסקי ריק ואחרי לב שבור. אבל זה בולשיט. בולשיט קיטשי ושיווקי שאמור למכור (והוא אכן מוכר) לא רע. אין שום דבר נחמד בעצבות. בדיעבד היא נראית רומנטית, חמימה ואיכשהו – קצת נעימה; אבל זו טעות, אפילו שלפעמים כיף לטעות בה.

פוטוטקסיס נבחרו על ידי למצטיינים, ביציאת הסינגל הראשון שלהם, Somewhere,
רק לפני כחודשיים, ובמקצב שונה לחלוטין, מצליחים לרכב על גל המצוינות ולהרקיע
למרומים בשיר נשמה מחאתי. בבאת אחת מושכים אותנו הצמד פלדינגר וצוק ומראים
לנו את העולם מבעד למשקפיים ביקורתיות ונוקבות אשר מתארות חברה מכוערת
שכמותה הפכנו להיות.

Pretty ugly צולל עמוק לתוך הרפש ההתנהגותי ומתאר סיטואציות אנושיות, שמהן
נעלמה צלם אנוש, בכאב כבד. הדרמה נשמרת בעזרת מקצב שנחתך בחדות ומתוכו
מוצגת אכזריותו של האדם מעצם אדישותו וחשיבה אנוכית. קולה הייחודי של יעל פלדינגר
זועק את מכאובם של חיינו וממיס את הקושי באופן בו נוכל לעכלו בהרמוניה מושלמת של
כלי הנשיפה.

פוטוטקסיס מצליחים לנסוק הרבה מעבר לפסגה גם בעזרת שיר זה, כאן הם מצליחים
להישאר אותנטיים, למרות שמביעים את כיעורה של האנושות כולה.

הרומן שלי עם מאיר בנאי התחיל בגיל 16. ההיכרות הראשונית הייתה דרך
עיבוד שונה לשיר "אהבה קצרה" בהשתתפות ארקדי דוכין כחלק מאלבום
משותף, קצר אך משובח, בשם "דומינו". כמעט מדי ערב היינו יושבים, אני
וחמולת נעוריי, עם הגיטרה ושרים בקולי קולות את אותו השיר, שנהיה עם
הזמן שיר המדורות הנצחי שלנו. מאז עברנו גם אני וגם בנאי דרך לא
קצרה. בנאי הלך והתקרב לאלוהיו, הן בחזותו והן בשיריו, ואני לעומתו מקולקל שכמותי, רק הלכתי והתרחקתי ממנו.

ברביעי האחרון בת זוגתי שתחיה ואנוכי יצאנו לראות הופעה של בנאי,
במסגרת סיבוב ההופעות האינטימיות החדשות שלו, "כמו אגם רוגע",
במסעדת/מועדון ההופעות "פריקית" בלב המפרץ בחיפה. מצוידים בפיצה מצוינת וכמות נכבדת של ערק תפוחים.

לאחר המתנה קלה חשכו האורות ובנאי מצויד בכובעו הנצחי עלה על
הבמה. השיר הפותח היה "חלומות אחרים", בחירה קצת תמוהה לדעתי, עקב כך שהשיר נוגן בצורה קצת "כאסחיסטית", מה שלא הלם את האווירה
האינטימית לה ציפיתי כשאמן מרגש כמו בנאי אמור ליצור כשהוא לבד על
הבמה ללא ליווי...