"אין לי חברה, והלוואי והייתי מאושר. עכשיו יש לי חברה והלוואי והייתי מאושר. עכשיו יש לי
שתי חברות והלוואי והייתי מאושר. עכשיו יש לי ארבע חברות והלוואי והייתי מאושר.
עכשיו אני מאושר יותר והלוואי והייתי מאושר"

לא ברור איך, אבל הפכנו למדינה קצת יותר נורמטיבית. יש עדיין פערים חברתיים מכעיסים וכיבוש
מושחת ומשחית, אבל לפחות ברמה התרבותית אנחנו מיישרים קו עם מקומות נאורים יותר. כבר
באמצע דצמבר דירהוף באו לבקר. ו-2010? היא ה-שנה. WHY?, יו לה טנגו, וארט ברוט כבר
הופיעו. ג'פרי לואיס והרכב הארט רוק "שיו – שיו" כבר עוברים את הבדיקות בנתב''ג.

"בגלל שבנינו את זה ובנינו את זה אבל הייתי כל כך אכזר/ רציתי לראות איך זה עובד/ נתתי לזה בעיטה רק כדי לראות מה יקרה/ הייתי אדם נוראי/ תהיתי מה יקרה אם אבחן את זה/ ומה יקרה אם אבחן זאת עוד/ עד כמה זה חזק באמת?/ האם אני אוכל לדרוך על זה?/ האם אוכל להשאיר את זה בגשם?/ האם אוכל לומר שלא איכפת לי אם זה ימות או יחיה?/ האם אוכל לשנוא את זה ולחכות ולראות?/ האם אוכל לשלוח את זה לזרועות גבר אחר, פחות אכזרי וסקרן ממני?"

"אני חושב שאם החיים אכן קיימים / הם כנראה כאלו / הייתה לי מטרה משותפת / תפסתי קירור משותף / אמרתי שכשאהיה בריא / לא אקח זאת כמובן מאליו / ובאמת חשבתי שהתכוונתי לזה אבל ידעתי שכשאהיה בריא אשכח את זה / להרגיש טוב זה לא משהו שצריכים להזכיר / אז לא התייחסתי / ונראה שזאת הדרך / זה הרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות וזה בכלל לא קל להגיד/ וכאשר אגיע הביתה/ אני אראה מה נשאר לפני שאלך/ אלפי פיסות נייר / אראה מהם מאוחר יותר / ואז אהיה חייב לשוטט/ קדימה ואחורה אני אתעופף"

בתחילת המילניום הPאנקיסטים של ניו יורק, לפחות בחלקם, מצאו עצמם עם גיטרה אקוסטית במקום חשמלית. בכל זאת, קשה להרעיש עם חשמלית בבניין דירות ניו-יורקי טיפוסי. רחוקים מהאטטיוד של ה"פריק פולק" החלו ילדי ניו יורק לכתוב על המלחמה הארורה של בוש וחיי היום-יום במרחב הכוחני של שנות ה-2000. כולם לבשו את חליפת האנטי גיבור שלהם וזרקו את האמת שלהם IN YOUR FACE . עיתונות האינדי קראה לסצנה המתהווה "אנטי-פולק". האמת, גם אני, כמו גם מבקרי המוסיקה למיניהן, לא ממש יודע מה זה אנטי פולק. אבל אם צריך לנסות ולהסביר בכוח, אז מדובר באחיו הפיכח, הPאנקיסטי והאורבני של הפולק הישן והטוב.

"אנחנו רק ספינות / והספינות כולן ריקות / ואי אפשר להאשים ספינה ריקה / שבנהר בדרכה לים / אי אפשר להאשים מיליארד ספינות ריקות / בלי מפרש בלי רב חובל / וזו הסיבה שאנחנו מסתכלים בתמונות, ביומנים ובמראות"

בשנת 2002 הוציא ג'פרי לואיס את הכותר הראשון שלו, בעל השם המקסים - "בפעם האחרונה שעשיתי אסיד השתגעתי, ועוד דברים טובים". התקליט הזה, ביחד עם "אני מצטערת שלפעמים אני מרושעת" של קימייה דוסון וה"סרג'נט פפר" של הז'אנר – תקליט הבכורה של המולדי פיצ'ז, הובילו את עיתונות האינדי להכתרת אותם אומנים כדבר הבא. כולם כתבו בישירות שחשפה את הקרביים. כולם עשו Pאנק על גיטרה אקוסטית. כולם היו על הגל.

"אם אני אחזיק את עצמי על מנת לא להרגיש למשך כל חיי אולי אני אשרוד את הנפילה הזאת"

כמו כל דבר שהוא "באופנה" (באופן יחסי כמובן) גם האנטי פולק של תחילת העשור התבאס שהזרקור שהאיר את 15 דקות התהילה שלו עבר לנישה אחרת. ג'פרי לואיס, לעומת זאת, לא יכול היה לבקש יותר מזה. כעת, שהוא כבר פחות חלק מסצנה ויותר אומן העומד בזכות עצמו, השתחרר לו כפתור היצירתיות של אדון לואיס והוא החל להוציא רליסים שהצליחו להאפיל אפילו על הרליסים הראשונים והמצוינים שלו.

"בדיוק שחשבת אני ניסיתי וניסיתי/ לתת לזה ללכת ולשבור את השלשלאות/ אמרתי שאחליף את זה בחופש/ אחליף את זה בהרפתקאות/ אבל הדבר היחיד שקיבלתי הוא כאב"

סיבוב ההופעות מגיע כדי לקדם את em I are - תקליט ה-come down שלו. ג'פרי ירה לכל עבר שורות על הפרידה מחברתו, שורות מהסוג שאולי נכתבו כבר מיליון פעם, אבל אף פעם לא נכתבו עם הסרקזם וההתערטלות הלירית שלו. בהופעה, כנראה, שהוא יבצע חלק נכבד מאותו תקליט נפלא שכותב שורות אלו בחר בו כאחד מחמשת התקליטים הטובים ביותר של 2009 וגם דאג לפזר לכם כמה ציטוטים בלתי נשכחים.

"בכל פעם שהרגשתי שאי אפשר להרגיש גרוע יותר, גיליתי שזה לא נכון"

ככה, כאילו מגיע לנו, ג'פרי יעשה פה ג'פרי טיול של "מיני חוצה ישראל" והוא יופיע בירושלים בתאריך ה-23.5 (אוגנדה), בחיפה בתאריך ה-24.5 (מרתף 10) ובתל אביב בתאריך ה-25.5 (לבונטין 7). המחיר למי שתהה – מצחיק – רק 50 ש''ח להופעה של אחד האמנים החשובים של הזמן הנוכחי, שנמצא בשיא אונו היצירתי. גם אם יש לכם ראש בלי מפרצים, אל תפספסו לראות את הקול הבולט של הגברים הקירחים.

"אני אומר לטבע: "תודה על השיער, תודה על העור ותודה על העצמות", למרות שאני מחזיר אותם באיטיות, אני עדיין מעריך את
התרומה"