לורי אנדרסון בהיכל התרבות ת"א - סיקור הופעה
שני, 20 יוני 2011 00:00 | מאת ענת שרון-בלייס | 
| Delusion | |
|
איך קול רווי חיים דורס קול אישי חד-פעמי? איך זהות ברורה דורסת זהות בספק ? איך
|
 |
| למשל, איש זקן המצלם אישה מתה, וברקע פניה של אנדרסון, מדברת על אמה. הדיבור שלה, מרובד השפעות, כולו נוכחות מאגית, כמו נפתח מסך החיים אל מימד אחר. תוך שהיא מדברת אלינו (ולא פחות מכך אל עצמה), היא בודקת שוב ושוב, כמו אדם שעורך בדיקות סאונד, מי היא - האישה, היוצרת, בת לאם, חלק ממשפחה, חלק מעולם, השבוי בידי תאגידים, נטולי רוח וחמלה. קולה הבהיר הופך להיות קול עכור ושב והופך, לאורך כל המופע, עת היא מגששת, מנסה לשמר את הזיכרון הפריך, עת היא הופכת נופים גיאוגרפים לנופי נפש, ואז היא מספרת על חלום בו מוגש לה פינגווין לארוחה, והיא אינה יודעת אם הוא ישן או מת. שעות הערות הן רק פסיק בין לילה ללילה, שם מתקיימים הדברים המשמעותיים, החומקים לפנות בוקר. "אני ישנה ולבי ער" כתוב בשיר השירים, ולורי אנרסון מתרגמת את הפסוק לשיר חדש. |